אתמול יואבי שהוא בן 3.5+, הגיע מהגן במצב רוח לא משהו.
הוא היה מאוד מאוכזב וכעס על זה שאמא יוצאת לפגישה והוא נשאר איתי ועם נרי שהוא בן 5 חודשים.
הוא כעס ובכה – מאוד!
"לא רוצה אותך" – "רק אמא" – "תלך", הוא אמר לי שוב ושוב ושוב…
הרגשתי מאוד עצוב, כאב לי לראות אותו ככה.
כבר מאז שדני, הבכורה שלי שהיא כמעט בת 12, נולדה אני משתדל להסתכל על ה"אירועים" האלו כאתגר שהאבהות מציבה בפני.
זה קשה, לא תמיד זה עובד – ולפעמים אני לא מצליח באתגר.
אתמול זה עבד – נתתי לו להיות שם ברגע העצוב שלו, בתסכול ובקושי – זה היה רגע ארוך.
אמרתי לו שאני עצוב ורוצה לעזור לו, שעצוב לי לראות אותו ככה וברגע שהוא יבחר אני כאן בשבילו לחבק אותו ולעזור לו להירגע.
לאט לאט הוא התרכך והושיט יד מתלבטת.
ישבנו שלושתנו ביחד על השטיח: יואב, נרי ואני. יואב עלי, כמו תמיד לא עוזב את האוזן שלי (מאז שהוא תינוק האוזן של אחד מאתנו מרגיעה אותו…) ונרי שוכב רגוע לידנו, כאילו מבין (בעצם לגמרי מבין) שזה רגע של יואב.
"אל תנגב לי את הדמעות" – הוא ביקש. אני מנחש שהוא שבעצם אומר לי: אני עדיין עצוב, אל תיקח לי את העצב והקושי.
כיבדתי את הבקשה הזו – תבכה מתוק זה בסדר, אני רק רוצה לנגב את הנזלת…
את הדלת הוא ביקש להשאיר פתוחה, שישאר פתח לאמא שהיא תוכל להיכנס…
הדלת נשארה ככה במשך שעה וחצי עד שהיא חזרה.
ילד חכם