לפני כמה ימים הגדולה סיפרה לבן 4 סיפור לפני השינה – על מפלצת…
קצת אחרי – היא בענייניה, והוא ואני נשארים עם המפצלת, הוא עם המפלצת שלו ואני עם שלי:
הוא: "אבא אני מפחד שהמפלצת תבוא".
אני (שרק רוצה שהוא ירדם כבר… בפרפרזה למה הכי גרוע שיכול לקרות אם היא תבוא?): "מה יקרה אם המפלצת תבוא?"
הוא: "היא תאכל לנו את כל האוכל בבית".
אני: "אז נקנה אוכל חדש…".
הוא: "אני עדיין פוחד".
אני: "מה עוד יכול לקרות אם היא תבוא?".
הוא: "היא תהרוס לנו את הבית….".
אני (חושב לעצמי: למה לעזאזל סיפרת לו סיפור על מפלצת לפני השינה?): "אז נבנה חדש".
הוא: "אבא איך בונים בית".
אני: "יואב מה אתה חושב שאבא בנאי?"…
סתם זה לא באמת מה שאמרתי לו…. בתכלס אמרתי לו שאסביר לו בבוקר… 5 דקות אחרי זה הוא כבר ישן …. וחלם… על המפלצת, על האוכל, על איך בונים בתים… העיקר שהוא ישן וחלם… 
למחרת בריצה בבוקר חשבתי: אז מה מפחיד את הצד האבהי שלי אם המפלצת שלי תבוא? מה יקרה אם היא תבוא?
היא תגלה את הצד האבהי הכועס וחסר הסבלנות לפעמים, תחשוף את המחשבות שעולות כשזה מורכב: המחשבה על זה שאבהות זה לא קל, שזה לא רק פאן, שיש רגעים מתסכלים שבהם אני שיפוטי כלפי עצמי וכלפיהם, המחשבה שלפעמים כל מה שאני רוצה זה רק שקט וזמן לעצמי… 
יש לי רשימה של דברים שאני רוצה להשליך בשנה החדשה – המחשבות האלו הם חלק ממני, חשוב לי שהן יישארו איתי במינון הנכון, פשוט כי הן משאירות אותי בפוקוס על מה שחשוב לי באמת.
מאחל לכולם שנה של חיבור עצמי, אהבה, צמיחה, חוסן ועשיה! 
