כבר חודשיים וחצי שאני כותב לפני סוף השבוע על "אבהות וגבריות – השבוע שלי".
הגדרתי לעצמי שאני עושה את זה כל שבוע, בשלב ראשון עד סוף 2020 ואחרי זה נראה.
כל שבוע יש לי כמה רעיונות על מה לכתוב, והשבוע מרגיש לי שהכל השתבש – מדשדש – עוצר – ונתקע; הכל הפוך ומבולבל.
ואז, קיבלתי אתמול מייל משמח: אני חוזר להיות סטודנט. בנובמבר אני מתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב בתוכנית להכשרת מנחים במעגלי גברים.
זה גרם לי לחשוב – האם אבהות יכולה להיתקע ולהיעצר?
האם מותר לי כאבא לשדר בלבול?
האם מותר לי כאבא לעצור ולהגיד שאני צריך זמן… לעצמי?
האם זה "לגיטימי" להגיד לילדים שאין לי תשובות? שגם אני מבולבל ולא יודע? שגם אני בחוסר וודאות?
האם אני אבא "מספיק" כשאני שאני מגביל את הגדולה מלפגוש חברות?
האם אני אבא מספיק וגבר מספיק כשאין לי תשובות להכל!?
אני יודע שאבהות היא לתמיד אי אפשר לעצור אותה – לעולם.
אני מבולבל ומהורהר – במקום הרציונאלי שלי יש לי תשובות ברורות לכל השאלות האלו. אבל היום, בבוקר הזה (נו טוב, כבר צהריים), בפתח של השנה החדשה ורגע לפני יום הכיפורים – אני בודק פנימה ואני בעיקר בבלבול פנימי וחיצוני.
אני בוחר לאפשר לי להיות כמה ימים בבלבול הזה, אני מכיר את עצמי – זה מה שעוזר לי אחרי זה לצאת מזה אבא וגבר מספיק וטוב יותר.