השבוע הוא שאל: "אבא אתה מפחד מפיראטים"? 
רגע לפני שעניתי לו תשובה מתחמקת ומתחכמת שתכף נחזור אליה, נזכרתי במפגש עם כלב שהיה לי כמה ימים לפני השאלה על הפיראטים:
אחר הצהריים, בחוץ עדיין אור – אני יוצא ברגל לקנות משהו ליד הבית. בדרך חזרה, אני רואה על הדשא כלב שחור משוחרר רץ כשלידו הבעלים שלו. ואז הכלב משנה כיוון ופותח בריצה… אלי – עוד רגע הוא עלי. מודה נבהלתי.
תוך כדי הבהלה אני נזכר ברגעי ילדות שבהם כלבים רצים אלי באמצע הלילה על הדשא "הגדול" בקיבוץ – לפעמים קפאתי, לפעמים פשוט ברחתי ולפעמים הצלחתי לגייס אומץ לב יוצא דופן כשפתחתי בהליכה מהירה ושקטה כאילו התכסיתי בגלימת ההיעלמות של הארי פוטר – מכסה את הפחד שלי, זה לא באמת עזר…
הכלב השחור שרץ אלי ליד הבית –רק רצה לשחק, אבל לפחד שלי זה לא שינה.
ואז חלפה בי המחשבה שאם הייתי עם אחד הילדים שלי, הייתי מתנהל ב – State of mind שונה: כנראה שכבר מראש הייתי תופס עמדה טובה יותר, ככה שאני עומד בין הכלב לבין הילד הרלוונטי, מתייחס באדישות לריצה של הכלב ונותן מקום לפחד של הילד – אבל איפה הפחד שלי בכל הסיפור?
חזרה לשאלה על הפיראטיים –
יצאתי די דביל, במקום להגיד לו שפיראטים באמת מפחידים, התכסיתי שוב בגלימת ההיעלמות של הארי פוטר, ואמרתי לו שאני לא יודע אם אני מפחד כי מעולם לא פגשתי אף פיראט
.
.