וואו – זה מטורף.
אני זוכר את הרגע הזה לפני 12 שנה, קצת אחרי שהיא נולדה: היא עטופה בידיים שלי, אני לוקח אותה לתינוקיה במחלקת יולדות של תל השומר – תינוקת קטנה, יפיפייה וצהובה (מצהבת) עם עיניים כחולות בוהקות.
הצהיבות ירדה מאז, העיניים הפכו למעט יותר ירוקות ונשארה נערה מיוחדת, ייחודית ומקסימה שלעולם תישאר השיעור הראשון שלי באבהות.
ככה פתחתי את הברכה לדני ביום ראשון בבוקר.
חגגנו לה בת מצווה במתכונת סגר, את כל התוכניות דחינו למועד לא ידוע.
דני שהיא הבת שלי מהנישואים הראשונים, היא השיעור הראשון שלי באבהות.
מהרגע הזה שעטפתי אותה במחלקת יולדות לפני 12 שנים בדיוק, היא לא הפסיקה ללמד אותי על עצמי ועל האבהות שלי, כל פעם הופתעתי ממנה מחדש.
אחד הדברים הכי חשובים שהיא הזכירה לי כשהיא נולדה, זה איך לבכות.
מאז שהיא נולדה חזרתי לבכות. לפעמים מעצב, לפעמים משמחה, לפעמים מהתרגשות מהדברים שהיא עושה או אומרת ולפעמים, כאילו סתם.
כשזה קורה מהתרגשות ממנה, היא אוהבת להצביע על העיניים שלי ולהגיד לי: "אבא שוב אתה בוכה?!", ואני עונה לה "כן, אני מתרגש ממך".
לפעמים היא כבר יודעת לזהות את זה קצת לפני ואז היא מזהירה "אתה הולך לבכות?!".
זה קרה לי גם ביום ראשון בבוקר כשקראתי את הברכה שלה.
עוד לפני שהתחלתי היא, שכבר מכירה אותי ויודעת למה לצפות, אמרה לי: "לא לבכות".
ואז כשזה התחיל, ואפילו קצת לפני, היא ויתרה על האצבע וקמה לחיבוק משותף.
כל כך חשוב, נכון ובריא בעיני שהיא ושני הבנים הצעירים יהיו חשופים גם לדמעות שלי.