ברגע אחד מצאנו את עצמנו בסיטואציה שבה היינו צריכים שנינו לתת 100% תשומת לב לאמצעי שלנו.
דני מבוהלת ומחליטה לעזור בזה שהיא לוקחת את נרי לחדר שלה.
אחרי שהכל מסתיים בשלום, דני חוזרת עם נרי לסלון ומכריזה: נרי הוא ה – "emotional support baby".
אני מבין שהיא לקחה את נרי גם כדי לעזור לעצמה. אני נדהם מזה שהיא יודעת לזהות ולשתף את זה בצורה כזו.
ביום שלישי אחר הצהריים מעיין מלשכת הבריאות התקשרה והודיעה לי שדני ואמא שלה צריכות להיכנס לבידוד.
דני, יואב ואני בכלל בגינה מתחת לבית – אנחנו עולים הביתה – דני נכנסת לחדר שלה ואני מתחיל בסדרת טלפונים מבלבלת והזויה.
אני מבין שהדבר הנכון זה להעביר את דני לאמא שלה לבידוד – 12 ימים שלמים. אני מתוסכל ומבוהל משתי מחשבות שעוברות לי בראש:
הראשונה: איך אני יכול "לזרוק" ככה את דני מהבית? במיוחד ברגע כזה שהיא כל כך זקוקה לי.
השנייה: איך מתמודדים עם ההרגשה המוזרה שדני אולי מסכנת אותנו? הכל כל כך הזוי ומבלבל.
כאילו שכל זה לא מספיק, מכה בי מחשבה שלישית: מעולם לא נפרדתי מדני לתקופה כל כך ארוכה. נדמה לי שהמקסימום היה שבוע כשהיא או אני נסענו לחופשה, והפעם היא רק קילומטר וחצי ממני.
הבוקר שתיהן יצאו שליליות בבדיקה והבידוד ממשיך.
זה אחד מאותם רגעים שהחלק האבהי שבתוכי זקוק בעצמו ל – "emotional support baby".
אתמול לא נרדמתי ובשעה 3:00 ראיתי שנפתחה ההרשמה לשיווה חורף 2021 שזה מרחב התפתחות גברי שמתקיים פעמיים בשנה.
הבוקר כבר נרשמתי (רק שהקורונה תאפשר לנו לתמוך, להיתמך, להתחבר ולהתחבק).
שיווה זה אחד המקומות שבהם אני מוצא תמיכה רגשית מאוד משמעותית.
* בתמונה דני ונרי בחדר: דני בבכי ונרי מבסוט מהתפקיד החדש שלו: "emotional support baby".