אנחנו משתדלים שבמהלך השבוע יהיה לכל אחד מאיתנו זמן אחד על אחד עם כל אחד מהילדים, אפילו אם זה "רק" לחצי שעה.
לפעמים זה מתוכנן ולפעמים זה יוצא בספונטניות.
באחד הערבים השבוע חזרתי הביתה קצת לפני שש, בחוץ כבר חשוך קצת.
תכננתי לשבת על המחשב עוד טיפה לסגור את היום על הקפה של השעה חמש שעדיין לא הספקתי לשתות – אז תכננתי.
אני נכנס לבית שיש בו סוג של כאוס ערב חיובי: ילדים – צעצועים – ילדים – מקלחות – ילדים – אוכל – ילדים. בקיצור הכאוס הרגיל והטוב.
האמצעי שוכב על הספה, אני מסתכל עליו ומבין שפספסתי כאן משהו שקרה או קורה והוא זקוק לתשומת לב.
שבע דקות מאוחר יותר הוא ואני בסיבוב ספונטני בשכונה – הוא מבסוט ומפטפט את עצמו לדעת, משתף ומספר.
אני מלא הוקרה על ההזדמנות שיש לי להקשיב ולהשחיל מידי פעם שאלה ושיתוף על היום שלי.
למחרת בערב היה לי אחד על אחת מתוכנן עם הגדולה שלי. שמונה וחצי ואנחנו יוצאים לסיבוב רגלי באזור הבית. שום דבר לא מתוכנן, הדבר היחידי שמתוכנן זו השעה שיש לנו. "עד שיתחיל זמר במסכה", היא מבקשת ממני.
האחד על אחד או אחת כל כך חשוב לי ומאפשר לי את המקום הטוב ביותר של האבהות שלי ואת המקום הטוב ביותר שלהם. זה זמן שאין בו שום דבר מוגדר למעט העובדה שזה רק הוא או היא ואני.
מה שקורה בסיטואציה הזו, חלק גדול מהפעמים, אלו שיחות שלא היו קורות בינינו בשום צורה אחרת. אני מלא הוקרה על הזמן הזה.
"הסוד" שלי הוא לשתף אותם בדיוק כמו שאני רוצה שהם ישתפו אותי.
* בתמונה: באחד על שניים הם תמיד מנצחים אותי.