השבוע ההייתי בפעם הראשונה אבא בבית העלמין.
הפעם הייתי אחרת בבית העלמין.
זו הפעם הראשונה שדני הגיעה לבית עלמין בכלל ופעם ראשונה שהיא איתי בבית העלמין שבו קבורים ההורים שלי וגיסתי.
נושא השכול לא זר לדני, לא מהצד שלי ולא מהצד של אמא שלה. דני חשופה לזה למעשה מאז שהיא נולדה.
כדי ללמוד איך דני מדמיינת בראש שלה את בית העלמין, ביקשתי ממנה לפני כמה שנים לצייר בית עלמין.
אני מוביל אותה כשאנחנו הולכים יד ביד בשביל הדשא הכל כך מוכר שחוצה את בית העלמין הקטן, רק היא ואני. אנחנו הולכים בשביל שמוביל משער הכניסה הירוק של בית העלמין עד לחלקות הקבר הצמודות של ההורים שלי שנמצאות משמאל לשביל. משם אנחנו חוצים את השביל לצד השני, הולכים בין הקברים לחלקת הקבר של גיסתי.
משהו בכל הדרך המוכרת הזה פתאום נראה ומרגיש אחרת כשהיא לצידי.
אני נזכר בחשש שהיה לי פעם מהרגע הזה שהיא תיחשף למקום הזה. איכשהו בשקט המדברי, הנעים והרגוע לא היה ביטוי לחשש הזה, והכל נראה שלם, שליו וכל כך שונה מהרגע הזה לפני 25 שנה (פחות 26 ימים) שבו היו כאן מאות אנשים כשנפרדתי מאמא שלי לתמיד.
אומנם בית העלמין בקיבוץ מאפשר להנגיש את הנושא הזה בצורה מעט יותר נעימה, ועדיין הרגשתי את כובד האחריות האבהית ברגע הזה.
מרגיש שלשנינו נדרש עוד זמן כדי להבין לעומק ההליכה המשותפת הזו בשביל הדשא הירוק.
* בתמונה הציור של בית העלמין כפי שדני דמיינה אותו מתישהו באזור גיל 6 – 7.