באחד הבקרים השבוע הלכנו, דני ואני, מוקדם בבוקר לים – זמן איכות
5:30 השכמה; 6:00 יציאה מהבית; 6:15 בחוף הצוק.
כבר שבועיים וחצי שאני לא מצליח להתעורר בשעות האלו לריצה, אבל בבוקר הזה – אין מצב לאכזב אותה
5:30 אני שומע מהמיטה את השעון שלה מצלצל.
5:32 היא כבר אצלנו בחדר: "אבא קום", אני שומע אותה אומרת בשקט.
5:35 אנחנו מתארגנים, כולם בבית עדיין ישנים – והיא מתבאסת קצת שלא תראה את אח שלה הבוקר (כשהיא מתכוונת לאח הגדול יותר)…
כמה דקות לפני 6:00 אנחנו כבר על הדלת. "רגע אבא", היא אומרת לי, ורצה לחדר שלה. אני מחכה: 10 שניות – 20 – 30 – דקה.
ניגש לחדר ורואה אותה כותבת משהו על דף לבן, מוסיפה קצת צבע. אני כבר מבין… ובכל זאת שואל: "דני מה את עושה?" לא היה באמת צורך בשאלה ובתשובה שלה…
כבר בכניסה לחדר הבנתי: היא כותבת לו פתק כדי שכשהוא יקום תחכה לו אהבה 
על המיטה שתישאר שם לפחות עד שהיא תגיע שוב הביתה ביום שישי:
על המיטה שתישאר שם לפחות עד שהיא תגיע שוב הביתה ביום שישי:"ליואבי החמוד
אני מצטערת שלא נוכל להיפגש הבוקר
אני מאוד אוהבת אותך
דני"
את הפתק היא מניחה על המיטה שלו ואנחנו יוצאים לים לזמן שלנו.
שעתיים מאוחר יותר כבר נפרד כשהיא תלך לחברות ומאוחר יותר לאמא שלה – היא ואני נפגש שוב ביום שישי כשהאהבה שלה ליואב תחכה על המיטה שלו.
אני נשאר עם המחשבות על החיבור והאהבה בינייהם. גאה בה על הרגישות שלה ותשומת הלב לפרטים "הקטנים".