לפני 20 שנה גרתי בדירה שכורה באשקלון עם 2 חברים נוספים שעבדנו ביחד באותו מקום…
אחד מהם , אודי (השם האמיתי שמור במערכת) היה האיש שלימד וחנך אותי, הוא היה דמות נערצת עבורי – גבר, גבר – הכי גבר שיכול להיות ובהמשך הפך לחבר ואח יקר.
אני זוכר ערב אחד שהוא נכנס לדירה שלנו בסערה אחרי יום עבודה ארוך: זורק את התיק הצידה, מוריד את האקדח מהחגורה – מניח אותו על השולחן, לוקח מהצד השני של החגורה את המחסניות ומניח אותן ליד האקדח וככה את המפתחות, הארנק ועוד כמה דברים שהיינו סוחבים איתנו תמיד, ומתיישב על הספה. "מה המצב אחי?", הוא שואל אותי.
אני מסתכל עליו ורואה בו את דמות הגבר שאני רוצה להיות – קשוח ורציני בדיוק כמוהו.
קצת אחרי זה הוא לוקח את הטלפון של הבית ומחייג … ואז טון הדיבור שלו משתנה, שפת הגוף שלו משתנה … הכל נהיה רגוע יותר… שקט יותר…
"היי מאמי…", הוא אומר לחברה שלו שלימים תהפוך לאישתו.
הבנתי , שעד אותו רגע לא הבנתי – לא הבנתי את כל מה שאודי ניסה ללמד אותי.
הוא היה ועדיין גבר שבגברים. לצד זה שהוא לימוד אותי איך לשמור על החיים שלי (שמרנו על החיים אחד של השני הרבה שנים), הוא לימד אותי ונתן לי בהמשך דוגמא מעולה על גבריות שלא הכרתי עד אז. לא הבנתי את זה לגמרי אז.
השבוע, נשאלתי מי היה המודל שלי לגבריות?
כמה ימים אחרי זה, התעוררתי משינה כשנרי ישן עלי והרגשתי רכות פנימית נעימה ונינוחה, נזכרתי באודי ובשאלה הזו.
אני כל כך אוהב להרגיש את המשקל שלו על החזה שלי, על הלב שלי. אני אוהב את הרכות הזו שהוא מכניס פנימה לגוף שלי וגורם לי לנשום אחרת, טוב יותר.
תודה אודי 
ותודה נרי 
סופ"ש מקסים לכולם
.
.* בסוף החודש, אחרי 25 שבועות, אני מסיים את ההתחייבות שלי כלפי עצמי לכתוב פוסט שבועי על אבהות וגבריות – השבוע שלי.