בחצי השנה האחרונה אני כותב על עצמי ועל מסע האבהות והגבריות שלי.
במסע הזה: קראתי, התלבטתי, התייעצתי, הקשבתי, שמעתי, בכיתי, שמחתי, כעסתי, נפגשתי, רציתי, התנגדתי, אפשרתי, התלבטתי, שאלתי, התייעצתי, חשפתי והכי הרבה התחברתי לעצמי.
ממש בתחילת המסע קראתי טענה שאומרת שקשר דם יוצר את החיבור החזק ביותר שניתן להעלות על הדעת בהקשר של אהבת הורים לילדיהם.
באמת?
יש לי שלושה ילדים: דני – בת 12 (מהנישואים הראשונים); יואב – בן 4; ונרי – בן 10 חודשים.
יכול להיות שיש מחקרים שמראים שהטענה הזו נכונה (לא מצאתי כאלו); אבל בעקבות העובדה שקשר הדם בין שלושת הילדים שלי הוא חלקי עד לא קיים וכך גם קשר הדם שלי אליהם, בחלק ממסע האבהות שלי בדקתי גם את הטענה הזו.
המסקנה שלי היא בתמונה, ובקשר המיוחד שהצלחנו ליצור בין שלושתם.
החיבור החזק ביניהם מבוסס על הרבה יותר מקשר דם. הוא מבוסס על אהבה, פשטות, קבלה, כנות, הקשבה, אותנטיות, משפחתיות והמון חשיבה מחוץ לקופסה ויציאה מאזורי הנוחות – על כל הדברים האלו אנחנו עובדים כל יום.
בנינו את כל זה ב – 5 שנים בלבד. כשאני מסתכל אחורה בסיכום השנה הפסיכית הזאת ועוד אחורה לשנים שקדמו לה, אני מבין שעשינו המון צעדים קטנים בדרך, ולפעמים גם קפצנו קפיצות ענקיות כדי לייצר את כל זה.
יש לי ולנו עוד מלא צעדים לצעוד, מכשולים לדלג או לקפוץ מעליהם, חלקם יפילו אותנו ואנחנו נקום ונמשיך לבנות, להשתפר ולאהוב, תמיד לאהוב.
מסע האבהות והגבריות שלי ממשיך.
בתמונה: דני, אז בת 8.5 ויואב, אז בן כחצי שנה – בתחילת המסע שלהם.
סופ"ש מקסים ומלא אהבה לכולם
.
.