אני זוכר את תחושת הכאב בגוף כשהפסדתי בכדורסל, בכדורגל, בג'ודו אפילו בגולות. הכאב התחיל לרדת בגוף שלי כשרק הרגשתי שאני בדרך להפסיד.
תמיד לימדו אותי ש"הדרך היחידה להשגת המטרה- היא הניצחון".
עם השנים זה השתנה והניצחון הפך לפחות משמעותי עבורי. כששיחקתי עם האחיינים שלי מצאתי את עצמי מידי פעם קצת מוותר להם ומידי פעם חוזר לדפוס הישן. הייתי מסביר: "שהם צריכים לדעת להפסיד, כי ככה זה בחיים".
השינוי המשמעותי התחיל כשהיה לי קשה לראות את דני, שהיא השיעור הראשון שלי באבהות, עצובה כשהיא מפסידה. התחלתי לוותר ולתת לה לנצח, ואז הגיע השלב שמידי פעם היא ניצחה אותי על אמת והייתי ממש שמח בשבילה.
ואז השבוע זה קרה:
אחרי שהוא כבר היה צריך להיות במיטה, הוא מצליח לשכנע אותי: "רק משחק אחד של זיכרון- טוב אבא?" (תוסיפו לזה מבט של זוג עיניים מתוקות של ילד שעדיין לא חגג 5).
ברגע שהסכמתי הרגשתי שעשיתי טעות…
60 כרטיסים של 30 זוגות סודרו במהירות על השולחן.
די מהר מצאתי את עצמי בפיגור של 8-0. הופתעתי והתחלתי להרגיש את אותה תחושה פיזית מהילדות שלי.
וכאילו זה לא מספיק הוא, שרואה את ההפתעה על הפנים שלי, מתחיל להדליק:
"אבא אתה לא טוב כמוני!" – "אבא, נכון שאני יותר טוב ממך?"
ממשיכים לשחק: 9-1….. 9-4…. 15-7….. אני מבין שזה חסר סיכוי מבחינתי ושהוא הולך לנצח — על אמת, ובלי שעברתי את השלב של קצת לוותר לו.
בדרך לשם – להפסד שלי, אני מרגיש את התסכול הופך לשמחה בשבילו על תחושת הניצחון האמיתי שהוא מתחיל להרגיש.
זה נגמר 21 – 9 לטובתו ובהרבה שאלות שנותרתי איתן למחשבה להמשך השבוע:
למה פתאום הרגשתי שוב את התחושה של הילד שאני?
אולי בגלל שהוא בן?
אולי בגלל שהוא מזכיר לי את עצמי ולפעמים זה לא קל לי?
אולי בגלל הכנס שהשתתפתי בו בשבוע שעבר בנושא: "גבריות פוגשת אבהות"?
אולי בגלל שהוא הפגיש אותי עם עצמי?
כנראה שהכל נכון באיזו צורה מוזרה
.
.סופ"ש מקסים