ביום שישי האחרון בלילה מצאתי את עצמי זוחל בבטן האדמה. קשה לי, חם לי אני מזיעה, הפנס לא בדיוק מעיר לי את הדרך – אני מתחיל להרגיש חוסר שקט. ואני מתלבט האם לשתף את דני, הבת שלי, בקושי שמתחיל להתעורר אצלי?
אחרי שהרבה זמן לא כתבתי תחת הכותרת הזו שיצרתי לעצמי אי שם לפני שנתיים וחצי התעורר בי צורך פנימי לשתף על ההתלבטות הזו.
דני, הבת שלי, חגגה יום הולדת 14. אחרי שחיפשתי לנו משהו חוויתי לעשות ביחד. מצאנו את עצמנו ביום שישי לפני שבוע, היא ואני, נוסעים לים המלח לטיול לילי שכלל ירידה בסנפלינג פעם אחת בגובה של 7 מטר ופעם שניה גבוהה של 70 מטר במערה חשוכה. ולאחר מכן הליכה של כ- 900 מטר בבטן האדמה במערה צפופה.
המקום – "מערת קולונל" הקסומה.
לפני שתי הגלישות בחבל דני מבקשת לרדת אחרי, ואני שחשבתי שנכון יותר להיות איתה כשהיא מתחילה לגלוש משחרר ויורד לפניה ומשאיר אותה עם המדריך ושאר הקבוצה שעדיין לא גלשה בחבל למטה.
אחרי שכל הקבוצה יורדת במערה קסומה של 70 מטר, אנחנו מתחילים בהליכה בבטן האדמה, ולאט לאט אני מתחיל להרגיש שקשה לי – פיזית ומנטאלית.
המערה חשוכה וצפופה, ההתקדמות במערה דורשת מידי פעם לזחול, לטפס, לשכב על הבטן, להוריד את התיק מהגב ולגרור אותו אחרי בזחילה. דני הולכת לפני עוברת בקלות יחסית מזחילה להליכה וחוזר חלילה, מאירה לה ולי את הדרך עם הפנס. אני מתחיל להרגיש שזה נהיה לי יותר ויותר וקשה, זיעה עוטפת את כל הפנים שלי ומתערבבת עם האדמה שהופכת לבוץ על הפנים ועל המשקפיים.
המערה קסומה ביופייה- נטיפי מלח מכל הצדדים, תאורת הפנסים של כל חברי הקבוצה- זרים מוחלטים, מייצרת צלליות על קירות המערה – הכל מסביב קסום, ובפנים קשה לי. בתוך כל הקושי הזה אני מתחיל להתלבט – האם להסתיר ממנה את הקושי? לחנוק אותו פנימה? או לשתף אותה?
אני מחליט לשתף אותה, ואומר לה שקשה לי ושאני זקוק למנוחה. ודני כמו דני, עוזרת, מתעניינת ושואלת שוב ושוב "אבא, איך אתה?" "אבא, אתה בסדר?".
לאט לאט אנחנו מתקדמים לסוף המערה, בידיעה שבסוף המערה מחכה לנו זחילה לא קלה החוצה.
הזחילה האחרונה החוצה (בסרטונים בפוסט), היא רגע קסום שבו ברגע אחד אני מרגיש איך הגוף שלי נרגע, אני מסתכל על דני, היא מרימה את היד שלה מסמנת לי את ההצלחה שלה – שלי שלנו בכיף משותף שעובר לחיבוק גדול מלא בבוץ.
בסוף הטיול השעה כבר כמעט 11 בלילה, אנחנו נוסעים בעליות מים המלח לכיוון ערד למקום שאנחנו ישנים בו. דני צוללת לשינה עמוקה ואני מוצא את עצמי עם המחשבות שממשיכות גם אחרי המקלחות כשדני נרדמת לידי ואני מסתכל עליה, בדיוק כפי שהסתכלתי עליה כשהייתה בת שנתיים. האם זה היה נכון לשתף אותה? האם זה נכון לי לשתף את הילדים שלי בקושי ומצוקה בחיים שלי או שנכון יותר לשמור עליהם מזה ולהסתיר?
למחרת, בנסיעה חזרה הביתה מתעורר לו קושי חדש ישן שקשור למערכת היחסים בין אבא בן 47 לביתו בת ה- 14. זה מעלה בי התלבטויות וקשיים חדשים. ברגעים האלו אני משתדל להזכיר לעצמי שהקושי הזה הוא עוד אתגר שהאבהות שלי מציבה בפני.