בשבוע שעבר באחד הבקרים, רגע לפני שאני יוצא לריצה אני מחליף כמה הודעות קוליות עם חבר אהוב. בסוף אחת ההודעות שלו, רגע לפני שאני עובר מהליכה לריצה, הוא אומר לי: "לא לרוץ על נמלים וחרקים".
100 מטר מאוחר יותר אני כבר בריצה, ואז נזכרת ביואב, הבן שלי (6.5):
יומיים לפני כן בערב: הוא כבר במיטה ואני בסלון. הוא יוצא מהמיטה ואומר לי: "אבא יש לי משהו מאוד חשוב להגיד לך…" והוא ממשיך: "אני מפחד…", הוא זורק לחלל הסלון ומשתתק. אני מסתכל עליו ושואל: "ממה אתה מפחד מתוק שלי?".
הוא (במבט של: "טוב ששאלת"): "חבר סיפר לי היום על צמחים טורפים… שטורפים אנשים וזה מפחיד אותי".
והוא מוסיף: "תעשה גוגל, אני רוצה לקרוא על זה".
אני: "יואב אין דבר כזה צמחים שטורפים אנשים, יש צמחים שטורפים חרקים, תחזור לישון".
כמה דקות אחרי זה אנחנו ביחד קוראים בגוגל… בסוף הוא נרגע וחזר לישון.
אני בריצה: נזכר בפחד של יואב וחושב על מה שאמר לי החבר (כבדרך אגב וחצי בצחוק): "לא לרוץ על נמלים וחרקים"… ורגשות האשם מתחילים לאכול אותי במפנים:
למה נתתי לעייפות להכריע אותי? מרגיש שבהתחלה זלזלתי בפחד שלו וניסיתי לשלוח אותו לישון בלי באמת להתייחס לפחד. וגם לא ניצלתי את ההזדמנות לשאול את יואב שאלות כמו:
למה אתה חושב שהצמחים האלו טורפים חרקים?
אתה חושב שגם אנחנו, בני האדם, לפעמים מתנהגים בצורה לא נעימה לטבע ולחיות?
אתה חושב שאתה ואני יכולים לעשות דברים אחרת כדי לשמור יותר על חיות"?
אני מאוד אוהב את הרגעים האלו באבהות שלי שמאתגרים אותי לחשוב על איזה אבא אני, על הטעויות והכישלונות באבהות שלי.
בתמונה: יואב ברגע אחר של התגברות על פחד.