בעוד שבוע דני חוגגת יום הולדת 15
.
.לפני 10 שנים +/- עמדנו ביחד, היא ואני, ליד המגלשה הזו שבסרטון (בפוסט) כדי להתגלש ביחד. ואז… ברגע אחד היא נכנסה למגלשה לבד…
אני מבין מאוד מהר שאת זה לא ראיתי קורה, אני מסתכל פנימה למגלשה ומספיק לראות שבדרך למטה היא גם התהפכה על הבטן עם הפנים למעלה 
. רגע לפני שאני מזנק אחריה אני מספיק לראות את הפרצופים של ההורים האחרים שעמדו לידנו, אני זוכר שם בעיקר אמהות בהשתהות. אני מזנק פנימה למגלשה ובדרך למטה כבר רואה שהיא הגיעה למטה, לא יודע איך היא נחתה בחול… לרגע אחד אני מתחיל להרגיש את רגשות האשמה בכל הגוף, ואז מפנה מקום למצב המבצעי שלי:
. רגע לפני שאני מזנק אחריה אני מספיק לראות את הפרצופים של ההורים האחרים שעמדו לידנו, אני זוכר שם בעיקר אמהות בהשתהות. אני מזנק פנימה למגלשה ובדרך למטה כבר רואה שהיא הגיעה למטה, לא יודע איך היא נחתה בחול… לרגע אחד אני מתחיל להרגיש את רגשות האשמה בכל הגוף, ואז מפנה מקום למצב המבצעי שלי:מה אני עושה עכשיו?
למי אני מתקשר קודם?
מה הדרך הכי מהירה לאוטו?
מה יש לי בתיק שיכול לעזור?
ועוד ועוד מחשבות ופתרונות…
אני מגיע אליה למטה אחרי כמה שניות ורואה שהיא בסדר – נרגע, ואז בבת אחת כל הגוף שלי מתמלא באשמה, אני מחבק ועוטף אותה, מתנצל עד עמקי נשמתי והיא בכלל בדבר הבא: "אני רוצה עוד פעם".
לפני חופשת סוכות, היא קיבלה משימה בשיעור קולנוע להכין סרטון על זיכרון ילדות ובחרה לשחזר את הרגע הזה במגלשה.
לפני כמה ימים הגענו לפארק הרצליה: אנחנו עושים את הדרך למעלה בקצב מהיר יותר ממה שעשינו אז לפני כ – 10 שנים. היא מצלמת סרטון ומשתמשת בכל מיני מונחים מעולם הקולנוע על זווית הצילום, האור המסר ועוד. אני מייעץ טיפה ומגלה שמה שהיא זוכרת מהרגע הזה זה: שהיינו לבד, את ההפתעה הגדולה כשמצאה את עצמה לבד במגלשה ואת הנחיתה בחול. היא לא זוכרת את הרגע שהגעתי אליה, את ההתנצלות והחיבוק.
ואני… אני זוכר את ההפתעה ברגע הזה שאני מבין שהיא בדרך למטה לבד, את הדאגה, את הבושה מהאמהות שחיכו בתור אחרינו והכי אני זוכר זה את רגשות האשמה כבר בדרך למטה ובימים שאחרי ואת החיבוק שחיבקתי אותה מיד כשהגעתי אליה אחרי שאספתי אותה מהחול.
האבהות שלי מלאה ברגעים כאלו של רגשות אשמה: על כעס שלי וחוסר סבלנות, על חוסר פניות לילדים, על הרגעים שלא הקשבתי עד הסוף, על זה שלא הייתי מספיק… ולצד זה אני מבין שאני עושה הכי טוב שאני יכול, יחד עם כל הכובעים האחרים שלי. אני מבין שהאבהות שלי מלאה ברגעי סיפוק ואושר שרגש האשמה היא חלק ממסע האבהות.