מידי פעם אני מדמיין מה היה קורה אם יכולתי כאבא להעביר לילדים שלי במהירות את כל מה שאני יודע היום באמצעות איזה כדור שהם היו לוקחים או חיבור אלקטרוני.
אני מדמיין שככה הייתי חוסך מהם את כל הטעויות, הצרות, הכאבים והאכזבות, הנפילות והמכות שאני חוויתי והייתי מאפשר להם לחוות הצלחות ואושר בלבד.
כשאני מתעורר מהרגע הזה של הדמיון, ברור לי שגם אם הייתי יכול לעשות את זה, הייתי מונע מהם את היכולת להתמודד עם אתגרים, כישלונות, בעיות, לחוות הצלחות ואושר מכך שפתרו את האתגרים שלהם בעצמם. הייתי מונע מהם גם שיעור חשוב באיך זה מרגיש שנופלים ומקבלים מכה.
האבהות שלי היא בהתלבטות תמידית בין הרצון שלי לתת להם הכל (!) לבין ההבנה שנכון יותר לתת להם להתמודד, כשאני תמיד מלווה ברקע במסר עיקרי ברור: אני סומך עליך ולא משנה מה יקרה, תזכר.י תמיד כמה אני אוהב אותך! 
* בסרטון בקשיור למטה – אני סמוך עליו… (למזלי הפעם זה היה רק כמעט…).
***
השבוע היה לי הרבה זמן איכות מתוכנן של אחד על אחת עם דני: בילינו, דיברנו מלא, צחקנו, כעסנו, אהבנו, חיבקנו והתחבקנו, סלחנו, שיתפנו, התרגשנו ונזכרנו עד כמה הזמן הזה שלנו חשוב לשנינו…
באחד הערבים הלכנו, היא ואני, לחוף מציצים ישבנו רק היא ואני. ראיתי והרגשתי כמה היא גדלה, כמה אני יכול לדבר איתה ולהקשיב לה – אבל באמת להקשיב לה.