מחר אני חוגג חצי שנה לאבהות השלישית שלי 
.
.מאז שהפכתי לאבא לפני 12 שנה, אני עושה הכל אחרת: חושב ומדבר אחרת – הולך אחרת – מסתכל על דברים ואנשים אחרת – מחייך וצוחק אחרת – נוהג אחרת – המחשבות שלי עובדות אחרת – אני בוכה אחרת – אפילו ברגש שלי אני אחרת – אני נושם אחרת – אני אחרת…
בהתחלה לא הבנתי את זה, זה אפילו קצת הפחיד אותי…
***
השבוע בפעם הראשונה נהגתי בלילה עם שלושתם ישנים באוטו, רק אני והם. הגדולה לידי, ושני הצעירים מאחורה – 42 דק' בכביש חשוך מפותל ולא מוכר בצפון.
בכיסא שנשאר מאחורה, בין שני הילדים, התיישבה לה הנוסעת החמישית – 42 דק' שהיא נושפת בעורפי, מדברת איתי ואני עונה לה.
שיחה מרתקת של 42 דק' שבהן אני מסכים כמעט עם כל מילה שלה. 42 דק' שבהן אני חושב על זו שישנה לידי, על שני הישנים מאחור, על זוגתי היקרה, על עצמי ועל הנוסעת החמישית – אחריות.
***
ברקע אני שומע פודקאסט על החשיבות של דיבור ושיתוף רגשות ככלי טיפולי.
כחלק מקורס בתקשורת מקרבת שאני לומד, אני מתמקד בשבוע האחרון בחיבור לעצמי.
"הנוסעת החמישית" עזרה לי לחשוב על החיבור לעצמי ב – 42 דק' האלו.
מה אתה מרגיש היא שואלת אותי? ביטחון, דאגה, אהבה … אני עונה לה.
יש שם גם פחד? היא שואלת – אני מסתכל עוד יותר עמוק פנימה לחיבור לעצמי – לא! אני עונה לה, ומסתכל עוד יותר עמוק – אני מרגיש מתוח ודרוך, ואפילו סקרנות והודיה על האפשרות להסתכל עוד ועוד פנימה ולהתחבר לעצמי.