מאמר שכתבתי פורסם בכתב העת המעולה: "עיין ערך: גישור" שחוגג שנה!
יש לי משאלה
לפני כמעט שנה כשהבן שלי היה בן 4, היה לי ערב קשה איתו- אני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשלא הסכמתי למשהו שהוא ביקש. ואז רגע לפני שהוא נרדם הוא ביקש לשתף אותי: "אבא עצוב לי בגוף" הוא אמר לי- והמשיך: "אתה התנהגת לא יפה ואני מרגיש שהדמעות לא יוצאות לי מהעיניים".
כמה ימים אחרי זה שמעתי אותו אומר לזוגתי היקרה על משהו אחר: "אמא, פגעת לי ברגשות".
כל כך שמחתי לשמוע שהוא לא מפחד לדבר בשפת הרגשות ושהוא יודע לעשות את זה. לצד השמחה הזו, עלה בי פחד גדול שמלווה אותי מאז שהוא נולד- אני מפחד שבמסלול החיים שלו ושל הבן הצעיר יותר שלי, מישהו בדרך יעשה להם את מה שעשו לי כשאני הייתי ילד, ויבקש מהם, ממש ידרוש מהם: "תהיה גבר!" – "בכי זה לחלשים".
המשאלה שלי היא שבמסלול החיים של הבנים והבת שלי, לא ייקחו להם, ולכל הילדים והילדות, את הזכות החשובה הזו להיות מחוברים לעצמם ולדבר את הרגשות שלהם.
העושר הרגשי הוא נכס – בואו לא נוותר עליו
התרבות המודרנית מלמדת בנים, שבהמשך יהפכו לנערים וגברים, לוותר על חלק משמעותי מהעושר הרגשי שלהם, שהם כל כך זקוקים וזכאים לו.
התפיסה המסורתית הרווחת גם בסוף שנת 2021 תחילת 2022, מייצרת מצב שבו כחברה אנחנו מעודדים את הבנים, הנערים והגברים בחברה לא להיות רגישים ועדינים, אלא קשוחים, חזקים, עצמאים בעלי עוצמה ומנצחים. כחברה אנחנו מצפים מגברים להדגיש בחייהם נושאים כמו: כח, עוצמה, עצמאות, היעדר רגשות והיעדר פגיעוּת – ככל שאתה פחות רגיש ופגיע אתה יותר גבר.
זה דומה לאמירה לפיה גברים חזקים הם מצליחים ובעלי ביטחון עצמי וגברים חשופים ופגיעים הם חלשים ופחות מוצלחים.
טרנס ריל[1] שכתב, בין היתר, את רב המכר: "אני לא רוצה לדבר על זה- על המורשת הסמויה של דיכאון גברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה" (הוצאת עם עובד), סבור שכחברה אנחנו לא מלמדים גברים כלים חיוניים במערכות יחסים אינטימיות. לדבריו זה לא יהיה נכון לבקש מנשים שיוותרו על הציפייה שלהן מגברים לנהל מערכות יחסים רגישות, הדבר הנכון הוא שאנחנו, הגברים, "נספק את הסחורה"- נפתח את ליבנו, נלמד על הרגשות שלנו ועל דרכים מיטיבות להביע אותם.
אבל איך עושים את זה כאשר התפיסה המסורתית שתיארתי יוצרת הסללה גברית? כלומר החברה מעצבת את הבנים והגברים בדמות האידיאולוגיה הגברית המסורתית – ככל שאתה פחות רגיש ופגיע אתה יותר גבר. ההסללה הזו מזיקה לבריאות הנפשית והגופנית של גברים והיא מייצרת עומס רגשי משמעותי, שמוצא ביטוי ביתר שאת, בזמן משברים בחיים ובמיוחד במשבר שקשור בפרידה ממערכת יחסים כה משמעותית כמו במערכת יחסים זוגית ארוכה.
לא בכדי באוגוסט 2018 התפרסמו הנחיות רשמיות וספציפיות של ה – APA (American Psychological Association) לעבודה עם בנים וגברים. הנחיות אלו נכתבו מתוך הבנה שיש צורך לתת ביטוי בחדר הטיפולים להסללה הגברית שליוותה את התפיסה המסורתית לאורך שנים.
אם נמצא שיש מקום לתת ביטוי לכך בחדר הטיפולים, הרי שבוודאי שיש מקום להכיר ולתת לכך ביטוי בחדר הגישור ובמיוחד בגישור לגירושין.
התפיסה המסורתית הזו שמדגישה את היעדר הפגיעוּת והרגשות בקרב בנים, נערים וגברים, הובילה לכך שאנחנו הגברים מתקשים, בדרך כלל, להגיד: "אני במשבר"; אנחנו לומדים להחזיק בבטן ולא להיעזר. אפשר לומר, אם כי בהכללה שגברים, כדי לשמור על עצמם, למדו לאורך שנים להיכנע ולהכיל חוסר אונים. הכניעה וההכלה הזו מובילה לקושי משמעותי, נוסף על הקשיים הקיימים ממילא, להתמודד עם המשבר של פרידה וגירושין ועם הדברים שעולים בחדר הגישור או בבית המשפט לענייני משפחה.
ביטוי לתפיסה הזו אפשר למצוא באין ספור סרטים ופרסומות, כמו לדוגמא בפרסומת שיצאה לפני מספר שנים לחברה גדולה לשמפו לגברים, תחת הסלוגן המאוד לא גישורי: "ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד שחשוב".
על אף שהיריעה קצרה מלהכיל חשוב להתייחס בקצרה להשפעות של השירות הצבאי. כאילו לא די בהשפעה הקיימת ממילא כתוצאה מההסללה הגברית, לשירות הצבאי יש השפעות רבות, גלויות וסמויות, על גברים רבים במיוחד במדינת ישראל. אנחנו נחשפים בדרך כלל למקרי הקצה של אירוע ספציפי וקשה שהוביל לפוסט טראומה, אלימות, התמכרות לסמים, התמכרות לאלכוהול, התמכרות לאדרנלין ועוד. אנחנו פחות חשופים לאלפים הרבים של גברים שמדווחים שלא חוו אירוע טראומתי ספציפי במהלך שירותם הצבאי, אבל נושאים בקרבם שנים רבות, לעיתים אפילו מבלי להיות מודעים לכך, טראומות מתמשכות מהשירות הצבאי. הטראומות הסמויות הללו, בנוסף על ההסללה הגברית, מייצרות פגיעה נוספת ביכולות של גברים רבים להביע עושר רגשי בכלל ובמיוחד במהלך משבר הפרידה.
ד"ר אפי זיו מכנה את הטראומות המתמשכות בשם "טראומה עיקשת"[2]: "בשונה מ'טראומות קיצון', כלומר טראומות שהתרחשו בזמן עבר והסתיימו (גילוי עריות, תאונות דרכים, אסונות טבע, התעללות פיזית), טראומה עיקשת היא תוצאה של תנאי דיכוי מתמשכים בזמן הווה (סקסיזם, גזענות, הומופוביה, לאומנות). שלא כמו טראומות שהגדרתן נסמכת על העובדה שהאירוע שחולל אותם הסתיים, עיקשותה של הטראומה העיקשת היא תוצר של מציאות חברתית טראומטית מתמשכת".
טרנס ריל סבור שלתפיסה המסורתית השפעה חברתית רחבה שלילית אשר פוגעת באופן משמעותי בניסיונות לגדל את ילדינו באופן שונה מזה שאנחנו גדלנו בו. גם אני שותף למאמץ להפסיק את המסרים המסלילים האלו ולאפשר לבנים ולבנות שלנו להביע את העושר הרגשי שלהם ללא חשש, גם אחרי שיהפכו לגברים ונשים.
למה כדאי לאמן את השריר הרגשי ולגלות פגיעוּת?
"תראו לי אישה שיכולה לשבת עם גבר שמפגין בושה אמיתית, פחד ופגיעוּת ופשוט להיות איתו, ואראה לכם אישה שעבדה על עצמה ולא שואבת את המעמד והכח שלה מהגבר הזה.
תראו לי גבר שיכול לשבת עם אישה שמפגינה בושה אמיתית, פחד ופגיעוּת, בלי ניסיון לתקן דבר, אלא רק להקשיב, ואראה לכם גבר שעבד על עצמו ולא שואב את הכח והמעמד שלו מלשחק אותה הקוסם מארץ עוץ, זה שמתקן את כל הדברים".
המשפט המופלא הזה שהביא אותי לתובנות רבות בחיי בשנים האחרונות, הוא מתוך הרצאה של ד"ר ברנה בראון[3] בשם: "קריאה לאומץ" שניתן למצוא בנטפילקס.
בהרצאות ובספרים שכתבה ד"ר בראון היא מביאה אין ספור דוגמאות שמדגימות את ההיפך הגמור מהתפיסה המסורתית. לשיטתה של ד"ר בראון פגיעוּת מייצרת אמון. גברים ונשים שמביעים ומשתפים במנעד הרגשות שלהם, כולל רגשות קשים כמו פחד, בושה, תסכול, עצב, כאב, אשמה או קנאה, הם הם האנשים שמייצרים מערכות יחסים מבוססות שמחזיקות לאורך זמן ומייצרים חיבור, תחושת שייכות וקירבה.
הסרטון מתוך מעגל גברים שהשתתפתי בו
מיעוט ערוצי תמיכה לגברים במשבר פרידה וגירושין
התפיסות המסורתיות האלו ותהליכיים חברתיים רצויים כדוגמת Me Too, הובילו לכך שלנשים יש יותר מעגלי תמיכה חברתיים בשעת משבר כמו פרידה וגירושין, בעוד שערוצי התמיכה לגברים הם מעטים יותר.
גברים רבים, ואני הייתי ביניהם לפני כ – 10 שנים כשהתגרשתי, מוצאים את עצמם לבד במשבר פרידה וגירושין, כאשר הם מתקשים להביע את העושר הרגשי שלהם, להודות שהם במשבר ולבקש עזרה.
חשוב לייצר עוד ועוד מרחבי תמיכה לגברים במיוחד במשבר פרידה וגירושין ולתת לגיטימציה ציבורית לכל גבר לפנות למרחבים הללו לקבלת תמיכה בלי שירגישו ש"אני לא גבר מספיק", לא כדי לייצר שוויון בין מספר ערוצי התמיכה שקיימים לנשים לבין אלו לגברים, אלא משתי סיבות עיקריות:
הראשונה– כפי שמלמדת אותנו ברנה בראון, שיח פתוח על רגשות מייצר מערכות יחסים מבוססות שמחזיקות לאורך זמן ומייצרים חיבור, תחושת שייכות וקירבה. מערכות יחסים זוגיות ואחרות שינוהלו בשיח רגשי מתמשך, גם כאשר יגיעו לקיצן בפרידה וגירושין- יובליו לדעתי לכך שתהליך הפרידה עצמו ינוהל גם הוא בשיח שכזה, או לכל הפחות יורידו מהעצימות של הסכסוך.
רק תתארו לעצמכם- גבר ואישה שהחליטו להתגרש בגישור ומצליחים להניח את הפגיעוּת בחדר הגישור. אין לי ספק שזה מורכב מאוד, אבל זוג שיצליח לעשות את זה, על אף כל הקשיים, יוביל את עצמו ואת ילדיהם להסתגלות מהירה וטובה יותר לתהליך הפרידה ויבנה להם חוסן נפשי יציב.
השנייה– כפי שאתאר בהרחבה חשיפה של יותר גברים לאפשרות לדבר בשפת הרגשות, שפה שהייתה קיימת בהם מיילדות ובמרוצת הזמן הם למדו לזנוח אותה, יביא איתו שינוי חברתי רחב יותר שיטיב עם הגברים, במיוחד בתהליך פרידה וגירושין, עם הילדים ויוביל לשינוי חברתי שכל כך נדרש בראייתי בשיח הכללי בין גברים לבין נשים.
מה בכל זאת אפשר לעשות אחרת?
לא אחת מגשרים ממליצים ומעודדים מגושרים שנמצאים בתהליך גירושין לפנות ולהיעזר בתמיכה רגשית אצל מטפלים בשלל תחומים או לקבל הדרכה הורית.
אני רוצה במאמר זה לחשוף את המגשרים, מטפלים, שופטים לענייני משפחה, את הגברים עצמם כמו גם את הנשים למקור תמיכה נוסף – "מעגלי גברים" ומרחבי התפתחות וריפוי לגברים. בשנים האחרונות מעגלי גברים ומרחבי תמיכה לגברים מקבלים תנופה משמעותית ומבורכת וניתן למצוא מרחבים כאלו בכל הארץ[4].
במעגלי הגברים שהשתתפתי ואני משתתף בהם עד היום מצאתי פתיחות, היעדר תחרות ואותנטיות. למדתי שבסוף כולם מתלבטים על אותם דברים ועסוקים באותן שאלות – הכל אנשים! מצאתי במעגלים בפעם הראשונה, את האפשרות לדבר עם גברים אחרים, אבל באמת לדבר איתם ולהקשיב להם. לדבר על רגשות, על אבהות, על זוגיות ומיניות, על חוסר ביטחון, על המאבקים שלי ושלהם, על ההתלבטויות שלנו, החשש מהכישלון, הפחד שלא נצליח לפרנס ו"לספק את הסחורה". עבורי ועבור גברים רבים, סביבה גברית שבעבר נתפסה כסביבה תחרותית ומאיימת, הפכה לסביבה תומכת שמאפשרת להסיר מגננות, לדבר רגשות ולתרגל פגיעוּת בביטחון.
חשוב לדעתי שאנשים בכלל, ובמיוחד מגשרים ומגשרות בתחום המשפחה והגירושין יכירו את מרחבי ההתפתחות הגבריים שמאפשרים לגברים תמיכה ומרחבי שיח מרפאים, ויעודדו ויתנו לגיטימציה חברתית לגברים להיעזר ולקחת חלק בכך ולנשים לחשוף את הגברים למרחבי הריפוי האלו.
עוד חשוב לדעתי שמגשרים ומגשרות בתחום המשפחה והגירושין, יכירו בקושי האמיתי של הגבר שנמצא לפניהם להביע את העושר הרגשי שלו, את הנסיבות החברתיות והאישיות שהובילו אותו לקושי הזה.
היכרות והכרה בהסללה הגברית, בטראומות ובקשיים שמתמודדים איתם גברים כתוצאה כך, יאפשרו למגשרים להבין טוב יותר ולסייע לגברים, במיוחד לאלו שמתקשים לדבר את הפגיעוּת שלהם ושוקעים לתוך "הלבדיות" מבלי לבקש כל עזרה, להביע את עצמם באמצעות שפת הרגש.
תמיכה שכזו בגבר בתהליך גירושין תעזור לו להשתחרר מהכבלים החברתיים שההסללה הגברית עטפה אותו לאורך השנים, תעזור לו לקבל את עולמו הרגשי ולהביע אותו ותעזור לו להתמודד בצורה טובה יותר עם תהליך הפרידה והגירושין בתהליך עצמו בגישור או בבית המשפט לענייני משפחה ולאחריו.
התמודדות טובה יותר מצד הגבר עם תהליך הגירושין תסייע להתמודדות וההסתגלות טובה יותר של ילדיו עם השינוי של פרידת הוריהם. הילדים יזכו לקבל אבות מתקשרים ונוכחים יותר ויקבלו דוגמא אישית של אבהות קשובה ונוכחת וכך ילמדו להיות בעצמם קשובים יותר לצרכים הרגשיים שלהם ושל הסובבים אותם בכל מערכות היחסים העתידיות שלהם.
אני מאמין שהאדוות של כל זה לא מסתימות כאן, כל שינוי שיוביל גבר ללמוד להביע את העושר הרגשי שלו ולגלות פגיעוּת אותנטית יביא איתו השפעה חיובית בראש ובראשונה לעצמו, ובהמשך לבן או בת הזוג ממנה נפרד. כל אלו ישפיעו לטובה על מערכות היחסים הזוגיות העתידיות שלו, על כלל מערכות היחסים שלו ועל החברה כולה.
סיכום
המשאלה שלי שאיתה פתחתי, היא לגמרי דבר שניתן להשיג אותו. אני סבור שיש בכוחם של כל העוסקים בהובלת תהליכי גישור ופתרון מחלוקות בסכסוכי משפחה וגירושין להוביל את השינוי.
מדובר בשינוי שדורש תהליכיות ועקשנות לאורך שנים- צעד אחרי צעד.
[1] טרנס ריל הוא מטפל משפחתי, מרצה וסופר בעל הכרה בינלאומית. כתב מספר ספרים שהפכו לרבי מכר, כולל הספר: "אני לא רוצה לדבר על זה- על המורשת הסמויה של דיכאון גברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה" (בהוצאת עם עובד).
[2] המאמר טראומה עיקשת פורסם בגיליון 5 של כתב העת "מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית" (קיץ 2012).
[3] ברנה בראון היא פרופסור למחקר באוניברסיטת יוסטון ופרופסור אורח באוניברסיטת טקסס. היא עוסקת כבר שני עשורים בחקירת ולימוד אומץ, פגיעוּת, בושה ואמפתיה והיא מחברתם של חמישה רבי מכר: "מושלמים כמו שאנחנו", "נועזות מאוד", "עולות חזק", "אמיצות במדבר" ו- "האומץ להעז". הרצאת הטד שלה "העוצמה שבפגיעוּת" היא אחת מחמשת הרצאות הטד המובילות בעולם עם למעלה מ- 56 מיליון צפיות.
[4] לדוגמא: עמותת דרך גבר – שמייצרת מרחבי התפתחות גבריים כבר 18 שנה; המיזם גברים נפגשים לשם שינוי, שהוא מיזם ארצי שהוקם בשנת 2017 במטרה לשנות את השיח החברתי-תרבותי על גברים וגבריות, לשנות את השיח בין גברים ואת השיח עם גברים – לכיוון ולביטוי של גבריות עכשווית מיטיבה באמצעות מעגלי גברים; הכנס שנתי גבריות ואבהות בתקופה של שינוי של התוכנית להכשרת מנחי מעגלי גברים בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א מוקדש לעשייה הטיפולית והחברתית בתחומים הקשורים לאבהות וגבריות; אירועי יום הגבר הבינלאומי שמתקיימים מידי שנה ב– 19 לנובמבר.
