"…אב ומחנך זכאים להעניש קטינים הנתונים למרותם, ואפילו באמצעות עונשי גוף" (ע"פ 7/53) – מה הציטוט הזה גורם לכם להרגיש?
עבודה על כעס במעגל גברים
לפני שהעלנו את הנושא של הכעס במפגש במעגל הזמנו את המשתתפים להיזכר ברגע בילדות שהם זוכרים את עצמם כועסים וברגע שכועסים עליהם או לידם. הזמנו אותם לנסות להיזכר מה הם הרגישו ברגעים האלו ומה הם מרגישים ברגע הזה כשהם נזכרים.
במפגש עצמו גם ביקשנו מהם לכתוב על דף: "על מה אני כועס בחיים שלי?". הם כתבו וגם אנחנו כתבנו ביחד איתם. את כל חתיכות הנייר החתוכות שעליהן נכתבו מילים, משפטים קצרים ואפילו שמות הנחנו במרכז המעגל שיצר פסיפס של כעסים של גברים.
מובן שכללי המעגל לא מאפשרים לי לספר מה היה שם.
מה הקשר בין "אִילְמוּת שפתית" לבין אַלִימוּת
אחרי המפגש נזכרתי שלא מזמן מצאתי במקרה בבית שתי עבודות סמינריוניות שכתבתי לפני כמעט 20 שנה במסגרת הלימודים לתואר ראשון. היה נעים להיזכר שהציונים בשתי העבודות היו 89 ו – 93.
באחת העבודות שבה כתבתי על פרטיות במשפחה מצאתי ציטוט מתוך פסק דין שדיבר על הזכות של אבות ומורים להכות את ילדיהם. לא זכרתי שבזמנו, אז לפני כמעט 20 שנה, קראתי את המקור לציטוט הזה – אז חיפשתי ומצאתי.
מדובר בפסק דין משנת 1953 שנכתב במקור באנגלית (ע"פ 7/53 דלאל ראסי נ' היועץ המשפטי לממשלה). המקרה הספציפי של פסק הדין הוא לא לב העניין שעליו אני רוצה לכתוב ורק אציין שפס"ד מספר סיפור מחריד על נזירה קתולית שכיהנה כמשגיחה בבית יתומות בנצרת, והורשעה באלימות קשה כלפי תלמידות שלה. בערעור טענה הנזירה להגנתה שהתנהגה באלימות כנגד התלמידות "כדרך שהורים מענישים את ילדיהם". בית המשפט דחה את מרבית הטענות שלה והשאיר את ההרשעה שלה.
בפס"ד הזה יש התייחסות ארוכה שמבוססת על כתיבה אף ישנה יותר שמנתחת את זכותם של אבות ומורים להכות ילדים. מקומן של נשים ומורות ביחס "לזכות" הזו כמעט לא מוזכר בפס"ד.
שני ציטוטים שתפסו אותי במיוחד מתוך פסק הדין:
"במקרה שלפנינו, אין חילוקי דעות רציניים בין ב"כ בעלי הדין, כי אב ומחנך זכאים להעניש קטינים הנתונים למרותם, ואפילו באמצעות עונשי גוף. השאלה היחידה היא של מידת הענישה והקשר שלה לחומרה של התנהגותו הרעה של הילד"
"ולמרות שאני מקבל את הכלל שיש להכות ילד בשרוך נעל ולא באכזריות, המורה לא ייקנס בכל מקרה על מעשה שבוצע על ידו בעבר… במיוחד מכיוון שזה מקור לכאב רב עבור המורה ללמד תלמיד שאינו שם לב לשיעוריו".
קראתי את שני הציטוטים האלו בכאב שוב ושוב ושוב… בין קריאה לקריאה הכאב התגבר ואז הצטרפו אליו בלבול ואימה. עולם המשפט קבע כאן, אומנם לפני 70שנה, קביעה חברתית מחרידה שנתנה לגיטימציה כמעט מלאה לאבות ומחנכים להרביץ לילדים ובלבד שיכו "באכזריות מידתית" ולמעשה מבלי שהם יהיו מוטרדים מכך שהם יענשו משום "שזה מקור לכאב רב עבור המורה ללמד תלמיד שאינו שם לב לשיעוריו".
הכאב של מה שכתוב כאן הוא גדול יותר משום שבמקום לתת מקום ולגיטימציה לדבר את הכאב, המצוקה והתסכול של אבות מול ילדיהם, ובמקום לטפל באילמות השפתית של אותם אבות, ניתנה לגיטימציה להמשך האלימות.
לשמחתי, המצב המשפטי והחברתי השתנה מאז לטובה ובצורה דרמטית. עוד יותר לשמחתי הנושא הזה של כעס – אלימות – התקפי זעם ועוד, מדובר במעגלי הגברים שאני מנחה. זה תהליך ריפוי חברתי של ממש.
לפרטים על מעגלי גברים בהנחייתי, אפשר להיכנס לשני הקישורים האלו:
דף הפייסבוק שלי: גלעד ברגשטיין – מעגלי גברים
